תלמידה בעלת תסמונת דאון מסיימת חמש יחידות תאטרון – יעל אנקרי

נשלח 22 דצמבר, 2009 - נושאים תיאטרון בחינוך | ללא מילים

לראשונה בארץ תלמידה בעלת תסמונת דאון מסיימת בגרות מלאה במקצוע בחירה חמש יחידות תאטרון!

תלמידת י"ב, עם תסמונת דאון סיימה בימים אלו בגרות מלאה.

כן, אתם קוראים נכון בגרות מלאה, זו הפעם הראשונה בארץ, שתלמיד בעל תסמונת דאון מסיים בגרות מלאה. בתיכון מקיף עירוני ד' ע"ש רבין, באשקלון, במגמת תאטרון חמש יחידות, עשו זאת לראשונה!

התלמידה שלמדה תמיד במסגרת בית ספרית "רגילה", בחרה בתאטרון מתוך עניין ואמפטיה למקצוע.

האם זה אפשרי לעלות על במה ולהופיע?

כידוע הבגרות בתאטרון מחולקת לחלק עיוני ולחלק למעשי.

על החלק העיוני התגברה לא בקלות אך בהצלחה גדולה, כמו גם בשאר בחינות הבגרות העיוניות.

האתגר היה ההתמודדות עם הפן המעשי של הבגרות שכלל את הקשיים הבאים:

א. האם תוכל התלמידה להבחן בבגרות מעשית מול קהל? האם היא תוכל לצאת מתוך עולמה, החוצה ולהביא את עצמה לאנשים שאינה מכירה, כמו "בוחן חיצוני"?

ב. האם היא תצליח להשתנות ולא להיות עצמה לכמה שניות (שלא לדבר על גילום דמות) על הבמה?

ג. כיצד ניתן להתמודד עם הקושי האובייקטיבי לזכור את הטקסט בע"פ בזמן ההופעה?

ד. מה ישתנה בחייה באמצעות העבודה התיאטרונית? איך עבודת המשחק תשפיעה עליה כאדם? כיצד ישפיעו עליה החזרות, פיזית ונפשית?

היחידות המעשיות מתחלקות לשניים: הפקה והצגת מונולוג/דיאלוג מתוך מחזה ידוע.

ברצוני להתמקד דווקא במונולוג שהיווה מבחינתנו את האתגר הגדול והמשמעותי ביותר.

הקושי המהותי נבע מכך שבמונולוג, התלמידה, צריכה לעלות לבד על הבמה ללא שום נקודת יחוס, שום תמיכה, הקשר או חבר למשחק – ל-ב-ד!!!

בבגרות התלמיד מתבקש לבחור לעצמו את המחזה והדמות אך במקרה זה למרות הידע שרכשה התלמידה במהלך שנות לימודיה, ובשל המגבלה לקרוא ולזכור כמויות של טקסטים, נאלצנו לבחור בשבילה.

בחרנו במחזה "שיץ" של חנוך לוין בדמות שפרכצי, שהיא דמות קומית המאפשרת מניריסטיות ומשחק מוקצן, מה שהתאים מאוד ליכולות ולצרכים.

תהליך העבודה היה מורכב מאוד ויחודי, ובוצע  בשלבים הבאים:

לימוד בע"פ של הטקסט:

לימוד בע"פ של טקסט קצר ככל שהיה, הוא אתגר קשה מאוד לבעלי תסמונת דאון.

היתה זו חוויה מאתגרת ומעניינת במיוחד, כיוון שהיינו צריכות להמציא דרכים מקוריות על מנת להקל ולאפשר לימוד בע"פ. באופן אינטואיטיבי ניסינו בעזרת מקצב, אינטונציה, ושירה של הטקסט.

את הטקסט למדנו תוך עקרון הרצף, כאשר כל משפט מקושר באופן לוגי למשפט שלפניו. בנוסף השתמשנו הטכניקת המקצב (תפיחה עם היד על הירך או השולחן) על מנת להכניס ל"תבנית" את המילים ולעזור לתלמידה להתרכז. אך מחזרה לחזרה הטקסט נישכח והיה צורך לשנן ולחזור עליו שוב ושוב בכל חזרה מחדש, כולל ביום ההופעה!

גילום דמות היה האתגר המרכזי אתו התמודדה התלמידה!

היכולת של בחורה בעלת תסמונת דאון להפריד בין מציאות לדמיון, ועוד יותר מכך ל"היכנס" לדמות היא אתגר כמעט בלתי אפשרי.

התלמידה בחרה לדבר לעצמה ולא לדמות חיצונית, היא נמקה את התהליכים הקצרים (הביטים)שהדמות עוברת כעליות וירידות במצב רוחה ונפשה של הדמות, ממש כמו בחייה של התלמידה.

דברים פשוטים לכאורה, דרשו המון מאמץ הסבר ושכנועים. לדוגמא העובדה שכאשר הדמות בוכה אין זה אומר שהתלמידה בוכה. הסברנו שוב ושוב שכאשר יצפו בה הוריה, הם יבינו שזו לא היא שבוכה אלא הדמות שהיא מגלמת. ולכן לא יצטערו לראות אותה כך, ולא יחשבו לרגע שהיא באמת בוכה. בסוף הוחלט כי הדמות מאמצת מניירה של בכי (ניגוב דמעות דמיוניות מלחייה) מתוך מחשבה שזו תנועה חיננית איתה הדמות מנסה למשוך תשומת לב.

החיבור בין התלמידה לדמות היה מעניין ופרובלמטי גם יחד. היא ציינה, שאינה אוהבת את הדמות, אלא רק מחבבת אותה, כלומר את אופייה. היא אינה רואה דמיון בינה לבין הדמות, מלבד הנחישות המאפיינת אותן. לי היה נראה ששפרכצי מצטיירת בטקסט, כמו בעיניה כדמות שלילית ופה נבע הקושי להזדהות. מכוון שהתלמידה לא יכלה לעשות הפרדה ברורה בינה לבין הדמות היא הסיקה מכך שאם הדמות שלילית אני כאדם שלילית? דבר שלא מתקבל על הדעת.

קשיים מרתקים אלו ואחרים הם שיצרו חיבור ראשוני, אישי ואחר, ביני כמורה, לבין התלמידה.

לא ניתן היה שלא להיקשר רגשית לנערה/ תלמידה כאדם מדהים, בעל עוצמות רגשיות, שמוכן בנחישות רבה לעשות כמעט הכל, כדי להצליח בבגרות.

הרגשתי שהלימוד והבנת השפה התיאטרונית בצורה הבסיסית והפשוטה הם מרכז העבודה. התהליך הלימודי חשוב הרבה יותר מהתוצר, במקרה זה.

לכן גם, נכון היה להשתמש בכלים אחרים שאינם תיאטרוניים או "בית ספריים", היה צורך במשהו בסיסי ועמוק יותר כמו: תמיכה, חיבוקים, נשיקות, מילות עידוד, והמון אהבה.

לאור תהליך הלימוד השונה והגישה השונה אל התלמידה בשל היותה בעלת תסמונת דאון, לא נכון היה לבחון אותה כתלמידה מן המניין בכלים תיאטרוניים בלבד.

לכן עיקר הבחינה היתה התהליך שעברה, השינוי שחל בה מחזרה לחזרה.

כמות הזמן והחזרות שהושקעו, היתה עצומה בפרופורציה ל"זמן הבמה" שנדרשה להופיע.

משך הריכוז היה קצר מאוד וכלל בתוכו נסיגות רבות, ממה שנלמד קודם לכן.

יתכן ועבדה שעות ארוכות קודם לכן ובזמן העבודה מולי נסגרה ולא הצליחה לזכור את הטקסט או התביישה לפתע לשבת מולי.

זה המקום לציין שללא עזרתה של עינב- הסייעת האישית שהיא במקרה גם בוגרת תואר ראשון בתאטרון של אוניברסיטת ת"א, ותמיד מלווה, תומכת ושותפה פעילה בחזרות, כל זה היה בלתי אפשרי.

לבסוף השעות הרבות והחזרות האין סופיות שהושקעו נשאו פרי- ההופעה היתה מרגשת מאוד!!!

ההופעה לא נבחנה לדעתי, עפ"י קריטריונים רגילים של שפת התאטרון, כי אם בתחושה הרגשית, הבסיסית ראשונית של הקתרזיס, משהו מעבר למילים ולהגיון.

משהו בחיבור הראשוני עם הקהל, בחיבור הרגעי של התלמידה עם הדמות יצר את הקסם.

ממש כמו לראות את הילד שלך מופיע בפעם הראשונה על הבמה.

בתהליך עצמו יכולתי לראות את השינוי שחל בה, הביטחון העצמי והחיוך שנסוך על שפתיה בסיום כל חזרה או בסיום הופעה. שהיה לטעמי לא פחות חשוב ומשמעותי מההופעה עצמה.

ואני למדתי מה זו התמדה וכוח רצון. נוצר בינינו קשר בלתי אמצעי, ראשוני ומרגש מאוד, ועל כך תודה לך תלמידתי.

מה ישתנה בחייה באמצעות העבודה התיאטרונית?

זו שאלה המרכזית שמטרידה אותי היום כמורה וכמחנכת לתיאטרון!

במשך כל שנות ההוראה שלי בבתי ספר שונים מאוד (דתי , חילוני, רמה גבוהה או נמוכה) מצאתי עצמי בקונפליקט מתמיד באשר להפקות המעשיות. האם להשקיע בפן המקצועי, של לימוד המדיה ושפה התיאטרונית יותר מאשר בתהליך הרגשי- אישי, שעובר התלמיד כאדם אינדיבידואל וחלק מקבוצה?

האם היותי מורה בבית ספר מחייב אותי להתחשב בסיפורים אישיים קשים, שבגינם תלמיד לא מגיע לחזרות, או שהתלמיד מחויב ברצינות והמקצועיות של שחקן, למרות הכל?

התלמיד אינו שחקן מקצועי אם כן, מדוע לדרוש ממנו לפעמים את הבלתי אפשרי?

האם מה שחשוב הוא הציון והיכולת תיאטרונית של התלמיד בהבנת השפה, או מה הוא לוקח אתו לחיים?

יש מי שמתחכם ואומר השילוב האיזון וכל מקרה לגופו.

לדעתי, יש לחנך קודם כל, ולהעביר תהליך של העצמה עם כל תלמיד ורק אז לגשת להתמקצעות. בעניין של "דרך ארץ קדמה לתורה".

היום אחרי הבגרות הזו, אני רואה חשיבות ראשונה בחינוך לתוכן וערכים. נכון שתאטרון דורש עבודת צוות ושיתוף פעולה שהוא ערך בפני עצמו, אך זה הוא אינו קריטריון בבחינת הבגרות ועל כך אני מצטערת.

תלמיד יכול שלא להשקיע בחזרות או כלל לא להופיע לחזרות ובכך לפגוע בחבריו להופעה וביום ההופעה להפגין כישרון מדהים ולקבל ציון מעולה.

לדעתי בבחינת הבגרות בתאטרון להבדיל מכל בגרות אחרת צריך לתת חשיבות גדולה  יותר לתהליך אותו מלווה המורה, המנחה ופחות לתוצר שבו צופה פעם אחת, בוחן חיצוני.

אחרי החוויה הזו עם אותה תלמידה מדהימה בעלת תסמונת דאון שהוכיחה לי, לעצמה ולכולם מה כוחו של תאטרון. אני מאמינה שתיאטרון צריך שילמד מהיסודי עד החטיבה כמקצוע חובה.

שהרי רק התיאטרון מעניק חינוך ונותן את הכלים להתמודדות עם החיים בצורה הטובה ביותר, אבל זה כבר נושא למאמר אחר.

 יעל אנקרי, בימאית תיאטרון, טל. 052-3762389

מעבירה הרצאות וסדנאות בנושא תיאטרון ויהדות, הוראת תיאטרון, תיאטרון פלייבק וסדנאות כתיבה דרמתית.

מאמרים קשורים

1. תיאטרון למחנכים במגזר הערבי- העלאת מחזה ביומיים
2. גיבוש צוות באמצעות תיאטרון פלייבק לצוות בית ספר נתיבים